בקע טבורי

רקע:

בקע טבורי, הידוע בכינויו ”הרניה” ו”קילה” הינו חולשה של רקמת החיבור ושרירי הבטן באזור הטבור. חולשה  זו יוצרת מצב בו שומן בטני או קטע מהמעי הדק פורץ דרך דופן הבטן ויוצר בליטה מתחת לעור הטבור. בקע מסוג זה נפוץ מאוד אצל ילדים ותינוקות, וגם בקרב מבוגרים. אצל ילדים הבקע לעיתים מתרפא מעצמו (עם התחזקות שרירי הבטן עד גיל 5), לעומת זאת בקע טבורי בבגרות אינו מתרפא מעצמו והוא אף עלול להחמיר, ולהפוך לבקע כלוא, ולגרום לפגיעה באיברים. במקרים כאלו, של הפיכת בקע לבקע כלוא, יש צורך בניתוח חירום.

קיימים שני סוגים של בקע טבורי:

בקע מולד- בקע מלידה נוצר כתוצאה מפתח שאינו נסגר באופן מוחלט בחבל הטבור, בזמן  שהעובר מתפתח ברחם אמו.  כתוצאה מקיומו של אותו חיבור, נוצר פתח בשרירי הבטן של העובר, כדי לאפשר מעבר של חומרים דרכו. כאשר אותו פתח אינו נסגר באופן מוחלט עד הלידה עלול להיווצר בקע מולד.

בקע נרכש- מתפתח עם הגיל, או בבת אחת כתוצאה מפציעה שגורמת לפתיחת פתח בשרירי הבטן בטבור. מצבים של לחץ גדול על האזור יכולים לזרז התפתחות בקע באזור זה, ולכן הריון או עליה משמעותית במשקל עשויים לעודד את התפתחות הבקע.

ניתוח:

ניתוח בקע טבורי מבוצע בשתי טכניקות שונות :

ניתוח מסורתי– מבוצע דרך חתך באזור המפשעה. החתך עובר את השכבות השונות עד לאזור הפגום. הפגם מתוקן על ידי תפירת רקמות בריאות זו לזו או הנחת טלאי מלאכותי
במקום הפגם. ניתוח זה מבוצע בדרך כלל בהרדמה מקומית.

ניתוח לפרוסקופי- מבוצע על ידי טכניקה של החדרת מצלמת וידאו ממוזערת, דרך חתך זעיר באזור הטבור. פעולה זו מאפשרת גישה  מצדו ה"פנימי" של הפגם ועל ידי כך מאפשרת הנחה של רשת סינטטית המכסה את הפגם ומקובעת לרקמות סביב. הניתוח מבוצע בדרך כלל בהרדמה כללית, אם כי לעתים ניתן לבצעו בהרדמה אזורית. הטכניקה הלפרוסקופית מאפשרת החלמה מהירה יחסית, עם סבל וסיכונים מופחתים, ואפשרות לחזור לפעילות רגילה, כולל פעילות גופנית, תוך כשבוע. במרבית ניתוחי הבקע הלפרוסקופיים ניתן להשתחרר מאשפוז תוך יממה לאחר הניתוח.

הכנות לניתוח:

אבחון בקע טבורי הוא פשוט מאוד ומתבסס בדרך כלל על בדיקה של הרופא בלבד. ההחלטה על טיפול באמצעות ניתוח תלויה בכמה משתנים כגון: השיקול האסתטי, גיל, סימפטומים שמפריעים כגון: כאב ומגבלות בתנועה, הסיכונים שטמונים בניתוח, המצב הרפואי של המטופל. בדיקה חשובה היא האם הבקע הוא בקע כלוא. הסיכון הגדול ביותר באי טיפול בבקע טבורי, הוא היווצרותו של “בקע כלוא”. תופעה זו היא מצב שבו קטע מעי או איבר פנימי אחר “נתקע” בתוך הבקע, וזרימת הדם אליו נפגעת. בדרך כלל ניתן “לדחוף” את תוכן הבקע חזרה אל תוך חלל הבטן, אך כאשר פעולה זו אינה אפשרית, מדובר בבקע כלוא. כאשר זרימת הדם נפגעת, עלולים להיווצר תופעות של סחרחורת, בחילה וכאבים ופגיעה משמעותית לאיבר שנתקע. כתוצאה מכך, מצב של בקע כלוא הוא מצב חירום שמצריך טיפול בהול. על כן, יש לגשת לרופא בכל מקרה של התפתחות בליטה חדשה.